ההשגחה העליונה מלווה אותנו כל החיים ועל כל צעד ושעל.

כמה שמחה יש כאשר זוכים לראות זאת בחוש ולהרגיש זאת מקרוב; ועל מאורע מיוחד שהיה לי השבוע, אני רוצה לספר ולשתף. אנו גרים במוסקבה, שליחי חב"ד במקום מזה שנים, כמו רוב רובם של השליחים, שבניהם אחריהם משתדלים והולכים לשליחות גם הם ואכן משפחתי התפזרה כדי להפיץ תורה במרחבי רוסיה הגדולה. ביום שלישי טס אחד מבניי, בחור ישיבה עדיין, ממוסקבה לארץ הקודש, לאחר שהגיע לבקרנו בחג הפסח. הימים הם ימי קורונה, אמנם בארץ ישראל מרבית האזרחים שאינם ילדים כבר מחוסנים חיסון שני וההגבלות מתחילות לרדת, אולם ברוסיה הגדולה תנועת הטיסות דלילה יחסית והטיסות אינן כסדרן, כלומר כמו לפני שנה, ועל כן אנחנו מאושרים כשיש לנו מקום באחת הטיסות המעטות היוצאות לאן שלא יהיה, וגם אם הטיסה מפותלת וארוכה, ובמקום לנסוע שעתיים שלוש ישירות לארץ ישראל טסים במקום דרומה מערבה ללונדון ארבע שעות, ואחר כך מוסיפים טיסה נוספת של ארבע שעות עדיין אומרים תודה, כי הרבה שרצו לטוס והיו מוכנים לשלם ככל שיעלה לא נמצא להם מקום, משום שמספר הטיסות היוצאות והנכנסות קוצץ בהרבה אחוזים.

הטיסה שמצאתי לו, הייתה עם תחנת ביניים בעיר לונדון. שם, לפני שעלה לטיסה הבאה לארץ ישראל, טיסת המשך, ביקשו ממנו לראות את כרטיס הטיסה שלו. בדרך כלל טיסת קונקשן היא חלק בלתי נפרד מהטיסה ומהרגע בו אושרה העליה למטוס בנקודת היציאה אין צורך להראות כרטיס טיסה בנקודת העליה הנוספת בהמשך. הפעם הם התעקשו. היה לו את הדרכון ביד אך לא את כרטיס הטיסה של חלקו השני של הקונקשן, וההסברים שלו בעל-פה על-כך שהוא לא חשב שיש צריך להדפיס את הכרטיס – לא הועילו, הוא לא יכל להראות להם את הכרטיס וגם לא לכתוב לי הודעה, כי ב"ה הוא מחזיק טלפון כשר בלי חכמות. וכך הוא עומד בשער הכניסה לחלקו השני של המסע שלו בגייט, רואה איך כולם מקבלים את החותמת לעלות למטוס והוא נשאר בנמל התעופה, לא יכול לחזור – כי אין לו כרטיס חזרה למוסקבה, ולא יכול להתקדם – כי אן לו כרטיס לקו לונדון-נתבג. הוא עומד חסר אונים ומבקש מהקב"ה עזרה.

התור ליציאה מהגייט מתארך ומתפתל, מאחוריו עשרות נוסעים הממשיכים בדרכם לטיסתם והוא עומד לבד תוהה ומבולבל. לפתע ניגש אליו מישהו זר, ושואל אותו 'יש לך אח בקלינינגרד?', 'אכן כן' הוא עונה. ההוא ממשיך לשאול: 'יש משהו שאפשר לעזור לך?', 'כן', עונה בני 'אם תוכל בבקשה לטלפן לאבא שלי, שישלח אליך את כרטיס הטיסה שלי, בכדי להראות להם כאן ושיתנו לי לעלות על הטיסה. 'בשמחה' אומר הזר. הם שניהם פונים לצד לסדר את הענין. הזר שלח לי הודעה ובה ביקש את הכרטיס של בני ואני העברתי לו מיד את צילום הכרטיס. שניהם חוזרים אל התור, הם כבר כמעט אחרונים הממתינים לעלות על המטוס, כך שאפילו לא ממתינים הרבה, ואחרי שהות קצרה הם כבר חגורים וממריאים לישראל.

לאחר מספר שעות, אני מקבל מהאיש הודעה: 'הגענו לישראל, ולקחתי את הבן שלך ברכבי עד למקום האכסניה שלו' (שזה בעיר אחרת לגמרי מהמקום בו הוא גר ונדרשו לו עוד שעות על הכביש כדי לעשות את השרות הזה). הודיתי לו במילים חמות ונרגשות על העזרה והשירות הנפלא, והוא משיב לי: "תודה רבה לך ולאברהם על כל העזרה שלכם ברוסיה. ללא העזרה שלכם אין שום סיכוי בעולם שהיינו מצליחים לעשות את הכל. שמחנו מאוד שניתנה לנו זכות לעזור לבן הנוסף שלכם, להביאו הביתה בשלום. מה שאתם עשיתם בשבילנו לא מובן מאליו. תודה".

ואז אני מבין מי הוא האדם שהגיע אל בני בשעה המבולבלת שלו וטרח להסיע אותו למקום שהוא היה צריך.

ביום רביעי שבוע קודם לכן, קרה מקרה טראגי ומצער לאשה צעירה, אזרחית ישראלית שהגיעה לביקור בקליננגרד ונפטרה באופן פתאומי תוך כדי הביקור. סיפור מציאתה היה סיפור לא פשוט שכן היא נפטרה בפתאומיות וללא סימני זיהוי עליה, וכך מצא אותה אזרח רוסי והודיע לרשויות. כשגילו שהיא ישראלית ויהודיה הגיעה השמועה לקהילה היהודית המתגוררת במקום, ומשם לבני ר' אברהם-ברוך שליח חבד של קלינינגרד, המוכרת בשם הקודם והמפורסם שלה 'קניגסברג', שהיא מובלעת רוסית על גבול פולין וחלק חשוב באירופה, על הים הבלטי.

קבורה יהודית ברוסיה אינה דבר מובן אף פעם, מדובר על חבל ארץ ענק שברובו לא מכירים יהודים ולא מבינים את הצרכים שלהם. שליחי חבד המתיישבים במקומות שונים מצליחים ליידע את האוכלוסיה והרשויות בצרכים יחודיים אלו לאחר פעילות עניפה וגדולה, וקבורה יהודית מתאפשרת במקומות מסויימים בימי שיגרה. אולם כעת מדובר בזמן קורונה, ומי שזוכר איך נראו לוויות בארץ בימים בהם בערה פה בישראל המגיפה, מבין שבזמנים אלו האפשרויות לעשות מה שחשוב לנו כיהודים ומה שצריך, הולכות ומצטמצמות גם במקומות בהם חיים חיים יהודיים שלמים כמו בישראל, אז קל וחומר במחוז נידח ברוסיה הגדולה שם מנהגי היהדות לא מקבלים שום הבנה, בזמן מגיפה כזו. הקבורה היתה עלולה להיות גויית לגמרי ודי לחכימא.

בני ר' אברהם ברוך, המשמש כשליח חב״ד בעיר, קיבל פנייה מבני המשפחה ההמומים בארץ, ומיד נרתם לעזרה, שככל שנקפו הדקות הסתבר שהיא מסובכת במיוחד ופרטיה רבים מאוד. לאותה אישה היה בן בן 18 שהגיע עימה לקליננגרד אך בעת שאימו נפטרה במפתיע לא היה איתה, אלא יצא לענייניו ולא עמד לחזור כמה ימים. היה צורך לאתר אותו, אבל לא היו עליו שום פרטים, היות והוא לא היה תושב העיר ולא היה מוכר היה קשה למצוא אותו. למרות כל האמצעים הטכנולוגיים של ימינו נדרשה למעלה מיממה של שיחות טלפון מישראל לרוסיה ובחזרה כדי לאתר את הבן שהסתובב מאושר בחופש שלו ולא ידע כי התייתם. בני לא נח ולא שקט עד שהביא אותו לקליננגרד. אז החלו בדיונים איך אפשר להעביר את הנפטרת לארץ, אבל כיוון שכבר היה יום חמישי ולא הצליחו למצוא טיסה שתוכל לקחת איתה את המטען החריג הזה לפחות עד ליום שני שאחר כך, נשאלה שאלה הלכתית שהופנתה כמובן אל רבה של רוסיה הגר"ב לאזאר שהכריע לאור כמה נתונים וסיבות – על קבורה בקליננגרד. או אז היו צריכים להתארגן לקבורה אך לא היה כלום ממה שצריך לעניין זה. גם לא תכריכים. בבוקר יום שישי, ערב שבת יצאה אשת השליח, השליחה, אל השוק המקומי לחפש בד מתאים לתכריכים, וכך עם הטלפון ביד אחת היא עברה דוכן דוכן לחפש על פי הוראת הרב יעקב רוז'ה בד מתאים לתכריכים. אבל הם לא נמצאו. על כן כשהגיס הגיע מישראל ללוויה הוא נחת במוסקבה כדי לעבור לטיסה לקלנינגרד ושלחנו לו במונית את התכריכים אל נמל התעופה, ואכן הוא לקח עימו את התכריכים.

באמצעות קשרים ובקשות מראשי הקהילה, הצליח ב"ה בני השליח לקבל אישור מיוחד כדי שאשתו תוכל להכנס ל'מורג' המקומי כדי להכין את הנפטרת לקבורה יהודית על-פי ההלכה והמנהג היהודי. מדובר באישה צעירה שמעולם לא ראתה איך נראת נפטרת, ועתה מוכרחה לעשות את כל הנדרש כדי שהנפטרת תובא למנוחת עולמים בטהרה. קשה להבין כמה כוחות נפש היא היתה צריכה לאסוף לשם כך, אך היה ברור לה שאם אין היא לה אף אחד לא יהיה לה. והשליחות אותה לקחה עם בעלה על עצמם חייבה גם את המעמד הלא פשוט הזה. ובעלה? הוא עצמו ארגן את ההלוויה ברגישות רבה ומיוחדת, וטיפל כל הזמן בבן היחיד הצעיר של הנפטרת. זו היתה פעילות עדינה מאד שהצריכה כל טיפה של רגישות וזהירות שאפשר לגייס אל מול הרשויות, וב"ה הוא הצליח בסיעתא דשמיא לארגן קבורה יהודית על פי ההלכה.

אולם העיסוק בענין לא נגמר בקלנינגרד, גם כאן במוסקבה היו צריכים עזרה מהקונסוליה הישראלית ועוד עזרה, כזו או אחרת, כדי שאפשר יהיה להגיד שהעניינים סודרו על כל טיפסיהם הרישמיים, (הרבה רישומים יש לכל אדם שנולד בעולם והרבה יותר רישומים רישמיים כשהוא עוזב את העולם…) ואנו, בני בקליננגרד ואנוכי במוסקבה, עמלנו לסגור את כל הפינות.

בן המשפחה שהגיע מישראל להלוויה, פגש כמובן את בני, השליח במקום, שטיפל בכל העניינים הקשורים לפטירה המצערת, והיה נוכח בכל החוויה המאד לא קלה שעברה על בני ואשתו בקשר לפטירה ולקבורה, ובלי שהשליח, בני, יגיד מילה של תלונה או של קושי. אפשר היה לחזות במסירות שלו לענייני היהדות במקום בכלל ולמקרה האישי הזה בפרט, כמובן שלא על מנת לקבל פרס.

לאחר ההלוויה, בהשתתפות מניין מיהודי הקהילה, אותו קרוב משפחה טס חזרה מקליניגרד למוסקבה וממוסקבה לישראל דרך לונדון, וכשראה לפתע פנים שהיו מוכרות לו, ניגש לברר, והתברר לו כי אכן צדק, מדובר באחיו של השליח בקלניגרד.

עכשיו אפשר לראות כאן סיפור נורמלי ואפשר להתבונן ולראות כמה לא נורמלי כל הענין הזה, ואיך אלוקים סובב את כל הדברים. ראשית בעובדה שמי שמחזיק טלפון כשר ונקי בלי שום הנחות גם כשנדמה שיש דברים שהוא עלול להפסיד בשל כך, כי היום העולם מתנהל בנייד החכם – ובכן, המקרה הזה הוא רק דוגמא קטנה שמי שמקבל עליו לא להתפשר בענין לא מפסיד! תמיד ימצא לו מי שיוכל לעזור ולפצות על כך שבאופן אישי הוא לא נוגע במכשיר, שקשה עד בלתי אפשרי לא להיחשף לזוהמה שהוא עלול להכיל בתוכו. שנית העובדה שנקבעה לפני יותר מעשרים שנה, שאז נולד הבן השלישי והוא דמה במראהו מאד מאד לאחיו, עד שאפשר לזהות בהם את המשפחה גם אם לא ראו אלא אחד מהם מעולם, וכמה סבירות יש שבהיתרו שבלונדון, שדה תעופה ענק, יפגשו שני אנשים בתור לאותה טיסה כשהם מגיעים בטיסות שונות, ושניהם יפגשו זה בזה מתוך מאות נוסעי אותה טיסה שחלקם כבר יושבים במטוס, בעוד אחרים עדיין מחכים בגייט. הפגישה היתה פילאית והישועה נמצאה לבן שלי בצורה לא צפויה. וגם ההסעה לפנות בוקר עד לכתובת שהוא היה צריך.

כך אותו קרוב משפחה החזיר טובה על ידי העזרה שהעניק בדיוק בזמן ובמקום שהיו צריכים. והתקיים בנו הפסוק בתהלים: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

באדיבות עיתון משפחה